אמונה בעיר הגדולה

אדם הוא כמו מגנט, אבל בכיוון ההפוך. בעוד המגנט מחבר מינוסים לפלוסים, האדם מחבר אליו אנשים הדומים לו. לא תמיד זה מצליח, ואנשים אלו הופכים אותו לאדם אחר לרעה. לפעמים המגנט מושך אליו אנשים עם אופי הפוך שמשפרים את האדם. לא תמיד המגנט מצליח למשוך אליו אנשים. הוא מצליח לקרב אותם, אך לא לחברם זה לזה. לפעמים האדם מתייאש ומפסיק לנסות. אך לא תמיד זה כך. לפעמים האדם אינו מוותר, ומחפש בקדחתנות אחר אנשים לחבר אליו. לעיתים הוא מחפש בכיוון הלא נכון, ולא רואים את זה בעין יפה. לפעמים, האדם זקוק לעזרה בנושא ופונה לאחרים לקבלה. לא תמיד האחרים מחפשים אחר מקור הבעיה. מתישהו, האדם מואס במצבו, אך לא יודע כיצד לטפל בו. הוא מנסה להשיג את ספר החוקים החברתיים, אך הוא לא ניתן להשגה. למעשה, הוא לא כתוב כלל. לאחרים, החוקים החברתיים ברורים מאליהם.

כשהערב יורד, המחשבות עולות. כשהמחשבות עולות, הדמעות יורדות. כשהדמעות יורדות, הפחדים עולים. כשהפחדים עולים, החשיבה הרציונלית יורדת. כשהחשיבה הרציונלית יורדת, ההשוואות עולות. הדמעות ממשיכות לרדת, ואמירות שיפוטיות עולות. התחושות הרעות מתעצמות ותוקפות. הראש מוטח בקיר או בספר. תחושת הערך העצמי יורדת במהרה. אני לבד בחדר. כשהבוקר עולה, המחשבות פוסקות. הדמעות נפסקות. הפחדים מתחבאים עמוק בפנים. החשיבה הרציונלית חוזרת לשלוט, ומנסה לחשוב כיצד להסתיר את מה שקרה ליל אמש, מה שאיש לא שמע. לעיתים, המחשבות מבליחות גם במהלך היום. איתן רוצות לרדת הדמעות, אך הן נעצרות לרוב. הגוף רוצה לשדר מצוקה לסביבה, אך כולא הכל בתוכו. שחס וחלילה לא יבזבז זמן לאנשים עם בעיותיו. שיטפלו קודם באחרים, ואותי ישאירו לסוף. שלא יפריע לאיש מלבדי. מאידך, כששואלים לשלומי, אשתף בזה את האנשים החשובים ואותם בלבד. מידת הפירוט כתלות בכמות השאלות.

להאזנה לשיר המקורי "פנתרה" מאת נועה קירל, לחצו  כאן לחן: פנתרה - נועה קירל כן אני אוטיסטית אולי אתם לא רואים אני לא מוזרה אתם יותר מדי מקובעים מסיכות ביום ובלילה כמעט בלי הפסקה, כמעט בלי הפסקה פרשנות שונה לסיטואציות אני לא טועה, אתם המקובעים אתגרים כל יום - שורדת עוטה מלא מסיכות - דובקת בבית אני אותנטית - משוחררת אין לי זנב בכלל פורים כמעט כל השנה - חוגגת אוטיזם זה ספקטרום אני - אומרת מתת אבחון אני - סובלת רוב המחקרים נעשו על בנים מלידה אני כבר שונה ולא תמיד מבינה את הסביבה בלילות אני לפעמים עם מסיכה אותה אני עוטה בלי הפסקה כן אני אוטיסטית אולי אתם לא רואים אני לא מוזרה אתם יותר מדי מקובעים בהסוואה אני אלופה מסתווה כדי להשתלב בחברה אני נולדתי ככה אשכרה והיום אתם כבר יודעים כן אני אוטיסטית כשאוציא את הזנב אם יש לי פטור מתור אז תנו לי לעבור, לעבור כולם צורחים אני יוצאת נסערת אם זה לא מושלם אני מתחרפנת שמה מסיכה שעל הנפש סוגרת אותי אתם לא מכירים, לא מכירים מלידה אני כבר שונה ולא תמיד מבינה את הסביבה בלילות אני לפעמים עם מסיכה אותה אני עוטה בלי הפסקה כן אני אוטיסטית אולי אתם לא ...

לפעמים, אני רוצה להכניס את כל העצב שאני חווה בחיים לתוך בקבוק זכוכית, לסגור אותו בפקק שעם ואת הבקבוק להשליך לים. לא משנה לי אם הוא יגיע למישהו או יתמלא בדמעות וכתוצאה ישקע במצולות, העיקר שלא ארגיש מעיקה ומועקה. מי שהבקבוק יגיע לידיו, לא יוכל ליצור איתי קשר חזרה. כך אני גם לא ארגיש מציקה וחופרת. אני מגיעה אל הים עם הבקבוק ועם כל העצב שכלוא בתוכו. אני עומדת להשליכו למים כמתוכנן, ואז נזכרת שבלי עצב, לא אוכל לחוש שמחה. את השמחה שאני מייחלת לחוש. שמחה מדברים פשוטים, בלי צורך בריגושים קיצונייים. בלב כבד אני מרוקנת את תוכן הבקבוק חזרה לתוכי. אני חוזרת לעצב כדי שאוכל מתישהו לחוש שמחה גם מדברים קטנים ופשוטים. אני רוצה לחזור להיות שמחה, ומנגד שהעצב לא ישתלט עליי