אמונה בעיר הגדולה

 האוטיזם שלי הוא כמו המשקפיים שלי. אני יכולה להוריד את משקפיי ולהתעלם מקיומם, ובאותה מידה אני יכולה להתעלם מהיותי אוטיסטית. בנוסף, שניהם מאפשרים לי לראות את העולם אחרת. עם המשקפיים, גם הדברים הרחוקים הופכים לברורים יותר. עצם היותי אוטיסטית מאפשר לי לחשוב על פרשנויות מגוונות למצבים חברתיים, לטוב ולרע. אך יש ביניהם הבדל. את משקפיי אני יכולה להוריד ממני ולא להיפגע. המספר שלי נמוך מספיק. אני לא יכולה לנסות להפסיק להיות אוטיסטית ולא להיפגע מכך. אם אני מנסה להסוות את היותי אוטיסטית, אני שמה על עצמי מסיכה. אני מחקה התנהגויות שלפעמים אני לא מוצאת בהן יותר מדי היגיון או לא מוצאת בהן היגיון בכלל, ומדחיקה התנהגויות אחרות שעושות לי טוב ולא פוגעות באיש, רק שהן נחשבות לא מקובלות. אני הופכת למעין מריונטה של החברה הנוירו - טיפיקלית. כנגד המשקפיים לא עולה שום דבר. כנגד האוטיזם עולה מסיכה שפוגעת בי. 

 לפעמים, אני מרגישה שהרגשות השליליים שלי נאגרים בכלים. אמנם אני נראית אדישה, אבל בפנים יש כלי שמתמלא עוד קצת. לפעמים אני בועטת בכלי בטעות, והרגש נשפך. אני ממהרת לייצב את הכלי ולנקות את הסביבה, כדי שהרגש לא יישפך במלוא העוצמה. לפעמים, הכלים כבר מלאים ורק מחכים לרגע שאבעט בהם בעוצמה. לפעמים, הם מתמלאים יותר ממה שהם יכולים להכיל, ואז בכל רגע הכלי עומד להתפוצץ. מספיקה נגיעה קלה כדי לגרום לכך. לפעמים, אני רוצה להוציא את הרגש ולא לשמר אותו בכלי עד שיתפוצץ, אבל אני לא מצליחה. אם אני כן מצליחה, זה לא בעוצמות שהייתי רוצה.

יש לי מורה אחת יחידה ומיוחדת. היו לי עשרות מורים בעבר, אך אף אחד מהם לא היה כמותה. אני חלילה לא מתכוונת להקטין את יתר המורים שלי, אבל היא עושה משהו אחרת. היא מראה ואומרת לי שאכפת לה ממני ושאני חסרה לה. היא שמה לב לקשיים ולצרכים שלי. היא שמחה מאוד מהתקדמויות קטנות שהיא שומעת שאני עושה בתחומים שהיא יודעת שקשים לי. אני מאמינה שגם מורים נוספים חשים את זה, אבל לא מראים. בפעם הראשונה שרציתי לשוחח איתה, זה היה בכלל על לימודים, אך היא שאלה אותי על החיים שלי מחוץ לבית הספר ורצתה להכיר אותי מעבר לכך. אני בקשר טוב עם כל המורים שלי, אבל אליה אני מרגישה חיבור הרבה יותר עמוק. היא קוראת את מה שאני כותבת, ולפעמים גם מגיבה על זה. אני כבר יודעת שהיא לא תלמד אותי בשנה הבאה, שנת הלימודים האחרונה שלי. אולי היא תמשיך ללמד בבית ספר, אך זה לא ודאי. היא לא יכולה, לפחות כרגע, להבטיח לי שהיא תישאר. הבנתי את זה כששנת הלימודים הנוכחית בקושי התחילה, וזה לא מרפה ממני. כל פעם שאני נזכרת בזה שהיא כבר לא תהיה המורה שלי, הדמעות זולגות. זה מאפיל על החוויה בהווה בצורה קשה, כי אני כבר מתחילה לתכנן בראש איך להיפרד ממנה בבוא...

לכל אחד ישנה דמות כיסוי, שמאחוריה הוא מתחבא לעיתים. ישנם כאלו המשתמשים בה יותר, ויש כאלו שפחות. דמות הכיסוי שלי ואני כמו תאומות סיאמיות. מחוברות בכל איברי הגוף ונמצאות ביחד ללא הפסקה. שתינו שונות כל כך, אך לא תוכלו להפריד ביננו, לפחות לא בניתוח. אני רוצה להיפרד ממנה, אך לא יכולה. היא עוזרת לי להתאים את עצמי לאחרים ולחברה. מאידך, היא מחביאה בצילה את האני האמיתית וגורמת לה לדיכוי. דמות הכיסוי שלי קשה. בלתי חדירה. מתיימרת להיות מושלמת. בכך היא מונעת מהאני האמיתית לחוש רגשות, להתנסות ולטעות.

 כשהייתי בגיל יסודי, היה סוד במשפחתי, שעליו הייתי צריכה לשמור. במקביל, קצב הדיבור החל לדהור. להסליק את הסוד בין המילים. שלא ידעו עליו חלילה מכרים. לסלק אותו ממני ושאחרים לא ידעו ממנו כאחד, חוץ ממי שהיה חד לברור בינו לבין שאר המילים שיצאו מפי. את הסיכון לא נטלתי. את הסוד העברתי הלאה, לבובת פלסטיק. גם אם תרצה לפצות את פיה ולחשוף אותי לעולם, היא לא תוכל. עכשיו הסוד כבר לא בידיי, הוא נצור אצל דברים דוממים. את הנזק שנגרם מההסלקה וההסתרה, אני לומדת היום לתקן. אני כבר לא מחביאה סודות בין ערימות של מילים אחרות, אלא מחפשת אנשים שלהם מותר ורצוי לי לגלות. מהם אני מקבלת עצות או סתם אוזן קשבת לסיפורים וחפירות. אט אט, המילים נמתחות, ומפסיקות להחסיר אותיות. הן כבר לא בורחות מפי כדי שלא יבחינו בהן ובמשמעותן. עכשיו הן יכולות לנוח ולא צריכות לדהור.