מיטות / אמונה שהם
אזהרת טריגר: מלחמה
היי. נראה לי זאת פעם ראשונה שאני פונה ישירות אליכם הקוראים במסגרת הבלוג. אין לי דרך לתאר את החוויה שאדבר עליה בלי פנייה ישירה.
לפני כמה ימים, הלכתי עם עוד כמה מחברי השכבה הבוגרת בשבט שלי למיצג המיטות הריקות בכיכר ספרא. ראיתי שם מיטות קטנות, לולים ומיטות לילדים, וזה ישר לקח אותי לחשוב על אחותי הקטנה, על בני דודיי ועל חניכי השבט. ראיתי שם מיטות לנערים, וזה לקח אותי לחשוב על התלמידים בבית הספר שלי, על בני דודים אחרים שלי ועל חבריי לשכבה הבוגרת.
לפתע, נזכרתי בנויה דן בת ה12. אמנם היא כבר לא בין החיים, אבל הבנתי עד כמה זה קרוב אליי. שתינו נערות, שתינו אוטיסטיות, ושתינו אוהבות עד מאוד את סדרת הספרים הארי פוטר. המחשבה על נויה, הובילה אותי לחשוב על אחי שמואל. הוא יותר חסר אונים בהשוואה אליי. בנוסף לעינויים בשבי, היו נוספים עינויי התקשורת היום יומיים שהוא חווה.
אחר כך, חברנו לכמה מחברי השכבה הבוגרת של שבט אחר ולאחת הקומונות בעיר, וכתבנו בעזרת נרות את שמות חניכי התנועה שנחטפו. הנה, עוד זווית בה זה קרוב אליי. גם הם וגם אני נמצאים בצופים. מתוך החמישה שנחטפו, ישנם 3 אחים. אמנם לא הכרתי אף אחד מחטופי התנועה, אבל עדיין חשתי כאב
Comments