אמונה בעיר הגדולה

 I would like to get back the ability to be happy from simple things. From going to school, from meeting people, from getting a good mark on a test. I would like to get back my imagination. To play playmobile when the characters have superpowers like flying, running really fast, turn invisible or shriniking items and they live in a place that everything can happen, no matter how unreal it seem. I would like to get back the ability to be mad at someone and show it to him. When someone making me furious, show him all my anger and not keep it inside. I would like to get back the ability of feeling loved and desserve to be loved. To do not get jealous when my favorite teacher is talking with other students. I know that she loves me, but it's hard for me to feel that when she's paying attention to other students. I would like to get back the ability of not saying "I'm fine" although I totally not. To ask for help. To cry. To stop sweeping my feelings under the rug.

 הבהרה לקורא: מדובר בפרשנות אוטיסטית שלי למחשבות נוירוטיפיקליות על אוטיזם שאני שומעת מאנשים, שלפי מה שאני יודעת הם נוירוטיפיקלים (= ללא שוני מוחי). המחשבות אינן שלי, אבל הפרשנויות והתובנות בהחלט שלי. ברור לי שלא כל הנוירוטיפיקלים אותו דבר. אוטיזם זאת האבחנה הכי מקוטבת בקרב נוירוטיפיקלים. מחד, יש אמירה רווחת שאוטיסטים הם בעלי חוכמה מעל הממוצע, מה שלא נכון בכלל. אוטיזם לא קשור לאינטיליגנציה. מאידך, השימוש באוטיזם כמילת גנאי הוא רווח מאוד (וכי למה שיעשה שימוש במילה שאינה מתארת דבר רע כמילת גנאי?). מעולם לא שמעתי נוירוטיפיקל אומר משהו בשבחם של דיסלקסיה או הפרעות קשב וריכוז או כל שוני נוירולוגי אחר שאינו אוטיזם. גם שמעתי לא מעט את הטענה שאוטיסטים הם תמימים ו"בעלי נשמות נעלות של מלאכים שלא מסוגלים לשקר". רבותיי, זה שאני לא משתמשת בשמות קוד המתארים מיניות ושאר דברים או שוזרת מילת גנאי כל משפט שני, לא אומר שאני לא מבינה מה הכוונה, או שאני אדם טהור! ובכלל, אם הייתם נכנסים למחשבה שלי, קשה לי להאמין שלא תהיו בשוק במידה מסוימת. ובאשר לשקרים, אם היה לי שקל על כל פעם שאחי האוטיסט תחמן או נ...

הנייר והעיפרון אלו חבריו הטובים ביותר של האדם. הם לא יכעסו עליך כי נקטע לך חוט המחשבה. הם לא ידחקו בך לחבר אותו בחזרה ולהשלים רעיונות שהופסקו ונשכחו באמצע. הנייר לא יעלב ממך אם בטעות תפגעי בו ותקמטי אותו. העיפרון לא יפגע ממך אם תשברי אותו ברגע של טירוף. הם לא ישפטו אותך לפי ההתנהגות והנראות שלך. הנייר והעיפרון לא יספרו לאיש את סודותייך אשר תספרי להם. לא אכפת להם להיות הדוברים שלך ולתווך את רעיונותייך לעולם. הם לא יכעסו אם תשני את נוסח דברייך, לא משנה כמה פעמים תעשי זאת. תוכלי לקחת אותם איתך לכל מקום. הם תמיד יהיו שם למענך. הם לא יפרו את האמון שנתת בהם.

אזהרת טריגר: מלחמה היי. נראה לי זאת פעם ראשונה שאני פונה ישירות אליכם הקוראים במסגרת הבלוג. אין לי דרך לתאר את החוויה שאדבר עליה בלי פנייה ישירה. לפני כמה ימים, הלכתי עם עוד כמה מחברי השכבה הבוגרת בשבט שלי למיצג המיטות הריקות בכיכר ספרא. ראיתי שם מיטות קטנות, לולים ומיטות לילדים, וזה ישר לקח אותי לחשוב על אחותי הקטנה, על בני דודיי ועל חניכי השבט. ראיתי שם מיטות לנערים, וזה לקח אותי לחשוב על התלמידים בבית הספר שלי, על בני דודים אחרים שלי ועל חבריי לשכבה הבוגרת.  לפתע, נזכרתי בנויה דן בת ה12. אמנם היא כבר לא בין החיים, אבל הבנתי עד כמה זה קרוב אליי. שתינו נערות, שתינו אוטיסטיות, ושתינו אוהבות עד מאוד את סדרת הספרים הארי פוטר. המחשבה על נויה, הובילה אותי לחשוב על אחי שמואל. הוא יותר חסר אונים בהשוואה אליי. בנוסף לעינויים בשבי, היו נוספים עינויי התקשורת היום יומיים שהוא חווה. אחר כך, חברנו לכמה מחברי השכבה הבוגרת של שבט אחר ולאחת הקומונות בעיר, וכתבנו בעזרת נרות את שמות חניכי התנועה שנחטפו. הנה, עוד זווית בה זה קרוב אליי. גם הם וגם אני נמצאים בצופים. מתוך החמישה שנחטפו, ישנם 3 אחי...