אמונה בליווי תעסוקתי - פרק י"ג - נא לא לצעוק

 מאז שנכתב הפוסט הקודם על הליווי, קרו לי כמה תרחישים לא נעימים בעבודה. 

היה שבוע אחד שבו הייתי אמורה לעבוד 5 משמרות, אבל אחת בוטלה לי בגלל הפגנות. זה היה קצת מבאס. גם רבקה המלווה באה לבקר ביום שלישי, שאז עבדתי משמרת ערב, אבל היה עומס של לקוחות אז לא יכולתי להתפנות לשוחח איתה. קבענו להיפגש בזום בשבוע שלאחר מכן. באותו יום, לקראת הסגירה, באה לקוחה. היא הביאה לי 4 דגמים של נעליים מהתצוגה מהמבצע של 2 זוגות ב49 שקלים ו90 אגורות, וביקשה ממני לחפש לה את המידה שלה. לא היה את המידה שלה באף דגם. היא ביקשה ממני לחפש מידה מתחת, והיה רק בדגם אחד. היא אמרה לי שזה לא סבבה שאין את המידה שלה בעוד נעליים ושזה לא הגיוני. היא אמרה גם שזאת לא אשמתה שאין מהדגמים האלו במידה שלה, ושהיא לא יכולה קבל ככה את המבצע. גברת, זאת גם לא אשמתי. היא גם התלוננה עליי לעובדת השניה, והעובדת השניה גיבתה אותי. הרגשתי שהלקוחה עומדת לצעוק עליי. הכי מוזר זה שהיא קראה לי גם בכינויי חיבה. זה לא מפריע לי במיוחד, אבל שתחליט האם היא כועסת עליי או מרוצה ממני. בסוף מצאנו לה נעל מדגם אחר במבצע.

יום למחרת, היא באה וביקשה החזר כספי על הנעליים. העובדת שהייתה אז בקופה אמרה לה שאין החזר כספי מתחת ל50 שקלים, ושזאת מדיניות של הרשת וגם הראתה לה את השלט בחנות שעליו זה כתוב. היא לא הייתה מרוצה מהתשובה. העובדת השלישית שהייתה, הייתה בדיוק בשיחת וידאו עם אחראית האיזור של הרשת. מי שהייתה בקופה השתרבבה לשיחה כדי לברר איך ניתן להיטיב עם הלקוחה כמה שיותר. הלקוחה לא מפסיקה לצעוק להן שלא יעכבו אותה כי מחכים לה, ובמקביל שתי העובדות האחרות אומרות לה שתתאזר בסבלנות והן מנסות לעזור לה. אני לא זוכרת איך זה נגמר.

בשבוע שלאחר מכן, שובצתי לעבוד בראשון, בשני ובחמישי במשמרת בוקר וברביעי במשמרת ערב. 

ביום ראשון, הייתי יחד עם עובדת נוספת בחנות, שהיא יותר ותיקה ממני. השעה הייתה לקראת שתיים בצוהוריים. באה לקוחה וביקשה החלפה או זיכוי כספי על מוצר פגום. היא באה בלי קבלה. גם אני וגם העובדת השניה אמרנו לה שאנחנו לא יודעות לעשות את זה, בעיקר בלי קבלה. העובדת השניה אמרה לה שהיא יכולה לבוא בשעה שלוש, שאז גם הבוס יהיה ואז הוא יעזור לה או שתפנה לשירות לקוחות. העובדת השניה גם ניסתה להתקשר לבוס כדי שיעזור לנו, אבל הוא לא ענה. הלקוחה מאוד התעצבנה עלינו. היא אמרה שהיא מורה, והנעל נקרעה לה באמצע שיעור. היא גם אמרה שאנחנו משקרות שאנחנו לא יכולות לעשות את זה, ושהמטרה שלנו היא לדאוג לחוויה מיטיבה ללקוח. אני מסכימה איתה שהמטרה שלנו היא לדאוג לחווית קנייה הכי טובה, אבל לא ניסינו להרע לה בכוונה ואין לנו אינטרס לנהוג ככה. היא גם אמרה שזה צריך להיות חלק מההכשרה של עובד. אני מסכימה איתה על זה ואפילו ביקשתי מהבוס שילמד אותי איך עושים את זה, אבל הוא סירב. הלקוחה גם דיברה אלינו במילים ובטון לא מכבדים. היא גם ביקשה מהעובדת השניה שתיתן לה את הטלפון של הבוס, ושאם היא רוצה היא יכולה לדאוג לפיטוריה. היא גם קראה לנו חצופות, ואמרה שאנחנו לא יודעות לתת שירות. דיברנו אליה בצורה מאוד מכבדת. אני מסכימה עם זה שצריך ללמד אותנו איך עושים את זה וגם בעצמי ביקשתי שילמדו אותי, אבל באותו הרגע אין מה לעשות. אנחנו לא יודעות וזה מה יש, ולצעוק עלינו לא יעזור. מתישהו העובדת השניה אמרה לה שעכשיו היא לא תעשה לה את זה מתוך עיקרון, כי היא דיברה אלינו בצורה מאוד מזלזלת. הלקוחה יצאה מהחנות, וחזרה אחרי חצי שעה בערך. כשהיא חזרה, העובדת השניה הביאה נעל מהמחסן, אז אני חטפתי את כל האש. היא צעקה עליי שאני חצופה, ואמרה ללקוחות האחרות שהיו בחנות לא לקנות כאן. כמעט בכיתי בגללה. הלקוחות האחרות היו מאוד נחמדות אליי והרגיעו אותי.

ביום חמישי, אחרי סוף המשמרת, הייתי צריכה לחזור הביתה עם אוטובוס אחר מבדרך כלל, בגלל שיבושי תנועה. האוטובוס הגיע כמה דקות אחרי שהגעתי לתחנה. אחרי בערך שתי תחנות, עלתה לאוטובוס מישהי לא יציבה פיזית. פיניתי לה את הכיסא שלי, שהיה ליד הדלת האחורית (משם היא עלתה), אבל היא התקשתה להגיע לכיסא בגלל שהאוטובוס כל הזמן זז. היא גם הייתה מאוד מבוהלת. היא התיישבה על רצפת האוטובוס ליד הדלת האחורית. על מנת לשמור על יציבות, היא נאחזה ברגל של מישהי שעמדה וניסתה להרגיע אותה. קצת אחר כך, גם אני הצטרפתי ותמכתי בה מהצד השני. תקעתי את כף רגלי מתחת לרגל של מי שישבה ואחזתי בעמוד בשתי ידיים. מי שישבה אחזה ברגל שלי בחוזקה. חלק מהזמן הורדתי יד אחת מהעמוד ואחזתי בתיק שלה כדי שלא תיפול אחורנית. במקביל, היא נתנה למישהי השניה את מספר הטלפון של אמא שלה כדי שתתקשר אליה ותגיד לה מה לעשות. מסתבר שאני, המישהי השניה ומי שישבה גרות באותה שכונה. המישהי השניה גם אמרה שהיא ראתה את הפרצוף שלי כמה פעמים בשכונה. האמא של מי שישבה אמרה למישהי השניה שירדו בתחנת אוטובוס מסוימת ליד הכניסה לשכונה, והם יבואו לאסוף אותה. מתישהו, מי שישבה הייתה צמאה, אז הבאתי לה את הבקבוק שלי, אחרי שאני והמישהי השניה פתחנו אותו במאמץ משותף (זה עם פקק הברגה). ניסינו כמה פעמים לאורך הנסיעה להעביר אותה לכיסא, אבל זה לא צלח. כשנכנסנו לשכונה, ביקשנו מהנהג שבתחנה הזאת הוא יעצור לקצת יותר זמן, כדי שמי שישבה תספיק לרדת. ירדנו שלושתנו בתחנה, וחיכינו להורים שלה. כדי להסיח את דעתה, דיברנו איתה על דברים אחרים. המישהי השניה שאלה אותה מה היא עושה עכשיו בחיים, והיא אמרה שהיא נמצאת בתעסוקה מוגנת. ניסיתי לשאול אותה מה היא עושה בתעסוקה, אבל היא לא רצתה לענות. שיתפתי אותה שאני אוטיסטית, ושאני נמצאת במשהו דומה שנקרא ליווי תעסוקתי ושאני עובדת בחנות נעליים. הסברתי גם בקצרה מה זה ליווי תעסוקתי. המישהי השניה אמרה שגם היא אוטיסטית, ושהיא לומדת כרגע באוניברסיטה ונמצאת במשהו של ליווי בלימודים. מי שעזרנו לה שאלה מה זה אוטיזם. ניסינו להסביר לה שזה מתבטא הרבה פעמים בבהלה מהמולה, ושגם אי אפשר לתאר את זה בתמציתיות. היא שאלה האם אנחנו מתגברות על זה. אמרתי לה שאם אני לא חייבת להיות בהמולה אני נמנעת מזה, ושאם אני כן צריכה אז אני אוזרת אומץ ומתמודדת. כשההורים שלה באו לאסוף אותה הם הודו לנו מאוד. גם גיליתי שאני והמישהי השניה גרות במרחק הליכה סביר זו מזו. משם עלינו ביחד על אוטובוס ודיברנו לאורך הנסיעה הקצרה שהייתה לנו, וגילינו עוד מעגלי שייכות משותפים. זה היה לי ממש כיף. לצערי לא החלפנו מספרי טלפון, אבל אני מאמינה שעוד ניתקל האחת בשניה. אמנם הדרך הכוללת הפעם לקחה לי שעתיים במקום 45 דקות, אבל אני שמחה מזה בגלל האינטרקציות שנוצרו לי בדרך.

בסוף לא נפגשתי עם רבקה כי זה לא התאפשר, אבל קבענו מועד חדש. גם עלתה בי מחשבה להתחיל להיות כתבת בשכר באתר שנקרא "שווים". זה אתר חצי חדשותי, שכל צוות הכתבים בו הם אנשים עם מוגבלויות שונות. חשבתי על זה כי מעניין אותי להתחיל להתנסות לפחות בכתיבה שהיא יותר עיתונאית. שלחתי הודעה למישהו שאני עוקבת אחריו שעובד שם ככתב כדי להבין יותר על אופי העבודה, אבל עדיין לא קיבלתי ממנו תשובה. החלטתי שאחרי השיחה עם רבקה, אשלח מייל לצוות האתר, ואציע את עצמי ככתבת. אני מקווה שלא יפסלו אותי כי אני לפני גיוס. גם עלתה בי מחשבה לעשות את זה במקביל לשירות הצבאי, אבל יש כמה שבועות של הכשרה, אז עדיף שאתחיל בקרוב. אני גם מקווה שאוכל להשיג אישור לעבוד בזמן הצבא, כדי להמשיך לעסוק בזה בתקופת השירות אם אתקבל.

בנימה זו, אני מפסיקה עם פרסום פרקים על הליווי באופן סדיר. הפוסטים על תהליך הגיוס ימשיכו לעלות כל יום ראשון פעם בשבועיים. כשיהיו לי עדכונים חשובים על דברים כמו דמי ביטוח לאומי ועל בירוקרטיות אחרות שאתקל בהן בקשר לעבודה, אעלה עליהם פוסטים.