קשר וסוף / אמונה שהם

יש לי מורה אחת יחידה ומיוחדת. היו לי עשרות מורים בעבר, אך אף אחד מהם לא היה כמותה. אני חלילה לא מתכוונת להקטין את יתר המורים שלי, אבל היא עושה משהו אחרת. היא מראה ואומרת לי שאכפת לה ממני ושאני חסרה לה. היא שמה לב לקשיים ולצרכים שלי. היא שמחה מאוד מהתקדמויות קטנות שהיא שומעת שאני עושה בתחומים שהיא יודעת שקשים לי. אני מאמינה שגם מורים נוספים חשים את זה, אבל לא מראים. בפעם הראשונה שרציתי לשוחח איתה, זה היה בכלל על לימודים, אך היא שאלה אותי על החיים שלי מחוץ לבית הספר ורצתה להכיר אותי מעבר לכך. אני בקשר טוב עם כל המורים שלי, אבל אליה אני מרגישה חיבור הרבה יותר עמוק. היא קוראת את מה שאני כותבת, ולפעמים גם מגיבה על זה.

אני כבר יודעת שהיא לא תלמד אותי בשנה הבאה, שנת הלימודים האחרונה שלי. אולי היא תמשיך ללמד בבית ספר, אך זה לא ודאי. היא לא יכולה, לפחות כרגע, להבטיח לי שהיא תישאר. הבנתי את זה כששנת הלימודים הנוכחית בקושי התחילה, וזה לא מרפה ממני. כל פעם שאני נזכרת בזה שהיא כבר לא תהיה המורה שלי, הדמעות זולגות. זה מאפיל על החוויה בהווה בצורה קשה, כי אני כבר מתחילה לתכנן בראש איך להיפרד ממנה בבוא העת. מה להביא לה ומה לכתוב לה כשניפרד בפעם האחרונה, כי אז זה לא יהיה לחודשיים של חופש, אלא לעד. אני גם לא יודעת מתי היא תהיה. האם היא תהיה בסיום שנת הלימודים הנוכחית או כשאסיים כיתה י''ב. אני לא רוצה להגיע לשנה הבאה, לגלות שהיא לא ממשיכה בבית ספר ולהבין שלא נפרדתי ממנה כראוי. לפעמים, לעת ליל, אני תוהה לעצמי בדמעות אם זה כואב יותר מאשר להיפרד ממנה כשאסיים י''ב, שאז אני יודעת שכנראה לא אפגוש אותה שוב.

לצד כל הכאב, יש גם פחדים וחששות. החשש המרכזי הוא שתלמיד אחר, שיהיה כל מה שאני לא, ייתפוס את המקום שלי בלב שלה. שהיא תשכח אותי ותשכח ממני. שהיא תחסר לי, אבל אני לא אחסר לה. מעולם לא כאב לי ככה להיפרד ממורים, למרות שהיו מורים שהרגשתי שהיה לי קשר אחר איתם. היא נכנסה לי עמוק ללב.