סופו של עידן / אמונה שהם

 לפני כמה ימים, אחותי ואני אספנו בפעם האחרונה את הפליימוביל שלנו. היא מחליפה חדר בגלל כל מיני סיבות, וככל הנראה לא יהיה מקום לפליימוביל, לפחות לא באותו האופן בו היה לו מקום עד כה. זה אוסף שאנחנו מטפחות כבר יותר מעשור. כמעט תמיד כשהיו נכנסים לחדר המשחקים או לחדר של אחותי, הייתה שכונת אנשי פליימוביל שוקקת חיים על רצפת החדר. בחדרה החדש לא בטוח שזה יוכל להתקיים. המשחק בפליימוביל היה דבר קבוע אצלנו במשך המון זמן, והיו לנו חוקים מסודרים בקשר לכך. למשל, פעם בשבוע היינו משנות את חלוקת הבתים והמשפחות של הדמויות, ובכל פעם היינו צריכות לקחת גם בנים וגם בנות. לפעמים, כשהיינו נמצאות מחוץ לבית, היינו משחקות בפליימוביל בצורה ווקאלית, כלומר היינו רק מדברות את הדמויות. יש לנו בערך 80-100 דמויות, ולכל דמות נקבע שם משלה וגם כוח על כלשהו. לא אכפת לי שאחותי ואני עברנו את גיל 10, ושבגילי זה כבר הרבה פחות מקובל לשחק בפליימוביל. אמנם לא נגעתי בדמויות הפלסטיק הללו חודש לפחות, אבל היה לי קשה לאסוף את פריטי הריהוט והדמויות אל תוך השקיות. זה סוף של עידן בשבילי. סוף של עידן מלא דימיון, שדרכו אפשר לגלם גם את העולם שבחוץ. אמנם הפליימוביל לא הולך להימכר כרגע, אבל האיסוף שלו לארגזי קרטון מקרב את עידן הדימיון הזה לסופו. זה לא משנה לי מה אתם חושבים על זה ששיחקתי בפליימוביל עד גיל מאוחר. זה הסב לי הרבה הנאה וצחוק יחד עם אחותי, שעכשיו נקברת בחדרה כמוני.