היום הכי מיוחד בשנה/אמונה שהם

 הערה לקורא: כל השמות המוזכרים כאן הם באישור האנשים המדוברים. לבקשת חלק מהם, חלק מהשמות כאן בדויים.

ב20.6, מיד לאחר סיום הלימודים, מיהרתי ללכת הביתה. זה היה יום מאוד מיוחד. לא קיבלתי תעודה עם ציונים בגלל עיצומי ארגון המורים, אבל קיבלתי תעודת הצטיינות ואת הציון שלי במתכונת שעשיתי יום לפני בספרות. 

הציון היה 100. עגול. זאת הייתה פעם ראשונה שעשיתי בחינה בעל פה, ונורא פחדתי. בכיתי בבוקר של ה19.6 לפני המתכונת, כי פחדתי מהפורמט החדש הזה שלא התנסיתי בו לפני. הבחינה הלכה נהדר, עם מורה שהרגיעה אותי ועשתה לי אווירה טובה. בחיים לא האמנתי שאראה ציון כזה בספרות. המקרה היחיד שבו עוד איכשהו האמנתי שאראה ציון כזה בספרות הוא אם אביט אל תוך הראי של ינפתא מהארי פוטר, שבו כל אדם יכול לראות את הפנטזיה שלו.

לאחר הלימודים, הגעתי הביתה. חיפשתי את מיטב בגדיי הצבעוניים. הרי מדובר ביום חג, ומוטב שאראה במיטבי. ידעתי שאני הולכת לפגוש אנשים טובים ונפלאים שהם כמוני, והתרגשתי מאוד. זה גם מה שאמרתי לאחרים כשסיפרתי להם על החג, שאני הולכת לפגוש הרבה אנשים נפלאים וטובים שהם כמוני. את חלקם פגשתי בעבר, עם חלקם רק התכתבתי, וחלקם זאת פעם ראשונה שאני מתקשרת איתם. ארזתי בתיק אוכל, מים וכמה משחקי קלפים.

לאחר כמה שעות של התארגנות, בסביבות השעה שתיים בצוהוריים, יצאתי אל עבר התחנה המרכזית בירושלים, מלאת התרגשות ולבושה בחולצה צבעונית עם פרפר עליה, מכנס כחול קצר, סנדלים כחולים ושרשרת עם תליון בצורת אינסוף בצבע זהב וחרוזים אדומים, לבנים וזהובים. שם קבעתי להיפגש עם עידו, שהוא נער נפלא ונהדר שהוא כמוני, ושניסע יחדיו אל מדינת תל אביב. היה אמור להיות לי משהו באותו היום לפני החג ואז לא היינו יכולים לנסוע ביחד כי שנינו היינו מגיעים באמצע, אבל המשהו הזה נדחה.

הגעתי אל הרכבת הקלה בירושלים, כדי לנסוע בה אל תחנת ירושלים יצחק נבון של רכבת ישראל. עמדו שם 2 רכבות. ליד האחת נכתב שהיא יוצאת בעוד 4 דקות, וליד השניה לא נכתב מתי היא יוצאת. המתנתי ליד הרכבת שנכתב מתי היא יוצאת. כשהיא הייתה אמורה לצאת, יצאה הרכבת השניה, אז המתנתי בתחנה עוד כמה דקות.

הגעתי אל התחנה של רכבת ישראל כ20 דקות לפני השעה בה קבענו להיפגש. קבענו להיפגש שם ב15:15. ראיתי מישהי שאיתי בשכבה, ואמרתי לה שלום. היא השיבה לי שלום בחזרה. השעה המיוחלת הלכה והתקרבה, והוא עוד לא בא. צלצלתי אליו. אמר שיאחר. אמרתי לו שאחכה לו אחרי השיקוף תיקים ברכבת ישראל. הוא אישר. במעט הזמן שחיכיתי לו שם, לא שמתי לב והוא כבר הספיק לעלות לרכבת. הזדרזתי להגיע לשם. הוא אמר שהוא על יד אחת הדלתות. הוא לא ידע לומר לי על יד איזו אחת מהן הוא נמצא, אך הוא תיאר לי מה הוא לובש כדי להקל על הזיהוי.

עליתי על הרכבת לכיוון הרצליה, שעוברת גם בתל אביב. פתחתי במקריות את הדלת שעל ידה הוא היה. הלכנו לחפש 2 מושבים האחד ליד השני. הלכנו לאורך כל הרכבת, אך לא מצאנו. בסוף התיישבתי במקום שנותר ריק בתוך רביעיית מושבים, והוא התיישב על המדרגות במרחק ראייה ממני. תוך כדי הנסיעה, התכתבנו בקבוצה יחד עם עוד אנשים טובים ונפלאים שהם כמונו. חלפנו ליד התחנה של שדה התעופה. התפנו 2 מושבים צמודים, ועברנו לשבת בהם. דיברנו ביננו על החג אליו אנחנו הולכים, על היום האחרון ללימודים, ועל כל האנשים הטובים והנפלאים שהם כמונו שנפגוש בחג.

לאחר כשלושת רבעי שעה נסיעה, בשעה 16:25, הגענו אל תחנת האוניברסיטה. ירדנו משם ופגשנו נערה טובה ונפלאה שהיא כמונו. פגשנו אחר כך גם את תהילה, שגם היא נערה טובה ונפלאה וגם היא כמונו. פגשנו גם את יאן, שגם הוא נער טוב ונפלא שהוא כמונו.

הלכנו אל הכניסה לפארק הירקון, שבתוכו נערך החג. חיפשנו בגוגל מפות את "העץ של בוריס", שסביבו זה קורה. חיפשנו גם נקודת ציון שהשארנו שם לפני כמה חודשים בלי קשר לחג, וגילינו שהורידו אותה. לקח לנו המון זמן לנווט לשם, בגלל ענייני gps ויכולות ניווט לא מרשימות שלי. חמישתנו עשינו הרבה צחוקים ביחד. בשלב מסוים, תהילה התקשרה לסדרני האירוע דרך המספר שהשאירו בעמוד הפייסבוק שנפתח לאירוע, וביקשה הכוונה. זה מאוד עזר לנו.

הגענו אל העץ בסביבות 17:15, קצת אחרי שהאירוע התחיל. ראינו שולחן שעליו נשען שלט שבו היה כתוב "חג האוטיסטים 2024". כן, כל האנשים הטובים והנפלאים שהם כמוני שהלכתי לפגוש, הם אוטיסטים. היינו בין הראשונים שהגיעו. כשהגענו, צרחתי בהתלהבות רבה שסופסוף הגענו.

ניגשו אליי 2 אוטיסטים בוגרים, במטרה להכיר ולפתח שיחה. זה היה מאוד נחמד, ולצערי אני לא זוכרת את שמותיהם.

קצת אחר כך, איימי, שגם היא נערה כמוני, הגיעה לאירוע. היא הביאה איתה הרבה משחקים לידיים. גם סוזן, שהיא נערה בת גילי שהיא כמוני, באה. כל כך חיכיתי לפגוש את שתיהן , כי חלף המון זמן מאז ששמעתי מהן לאחרונה. אחת האוטיסטיות היותר מבוגרות ממני, באה עם כלבת שירות. אני לא מאוד מסתדרת עם כלבים, אבל ממנה לא ברחתי. הוצאתי את האוכל שלי, והכלבה התחככה קרוב אליי. ניסיתי להגן על האוכל שלי, אז כמעט נשענתי על המרפקים שלי. בסוף, איימי איכשהו הצליחה להרחיק את הכלבה ממני. בין לבין, גם הגיעה שירה צור, שאותה פגשתי בעבר יחד עם תהילה, עידו והנערה הטובה והנפלאה שהיא כמונו. דיברנו קצת. שיחקנו במשחקים לידיים שאיימי הביאה. במקביל, בא מישהו מקבוצת הבוגרים של הקבוצה החברתית שאני הולכת אליה, ואמר לי שלום. אנחנו מכירים אך ורק דרך המנחה של הקבוצות, כי היא מנחה את שתיהן. שלחתי על האירוע בקבוצה החברתית של הצעירים שבה אני נמצאת, והיא כנראה העבירה את זה לבוגרים. לצערי, לא היה אף אחד מקבוצת הצעירים. את כל הנערים שהזכרתי עד כה, אני מכירה מקהילת הנוער האוטיסטי Autisteen Israel, שהיא מקוונת אבל לפעמים יש מפגשים. עידו שאל אותי עד איזו שעה אני רוצה להישאר, ועניתי לו שאני רוצה להישאר עד מאוחר אבל הוא יכול לעזוב לפניי אם הוא רוצה.

איימי ואני שיחקנו במשחק שהבאתי שנקרא set. היא הובילה עליי בהרבה. מתישהו כבר התקשינו לשחק בזה בגלל הרעש כי חלק מהאוטיסטים חוגגים בלשיר שירים או בנגינה, אז אספנו הכל חזרה לקופסה. גם בין לבין דיברתי איתה על מחשבות על שירות צבאי, כי גם היא בכיתה י''א כמוני, ועל חוויות מחיי בית ספר.

פגשתי שם אוטיסט מבוגר שהוא מחנך בכיתת תקשורת, ואת הבן שלו שגם הוא אוטיסט. התעצבנו יחד על ההחלטה של חלק מההורים בכיתה שאותה הוא מחנך, שלא לספר לילדיהם שהם אוטיסטים. הבן שלו השמיע לנו את נגינתו בדרבוקה. 

השתמשתי באטמי האוזניים שלי, ודיברתי עם תהילה. בין לבין, העפתי מבט כדי לראות אם מיכל הגיעה. מיכל היא אקטיביסטית אוטיסטית מבוגרת ממני. מאוד חיכיתי לפגוש אותה. היא ליוותה אותי בחלק מהתקופה שבה ניהלתי לצד איימי ועוד נער/ה טוב/ה ונפלא/ה שהוא/היא כמוני בAutisteen Israel. חלצתי את סנדליי, והנחתי אותן מתחת לחפציי. שם הן נשארו עד סוף האירוע. עידו הלך. גם קרה דבר מגניב ממש: יאן פגש עוד מישהו עם אותו שם, ושניהם סוכרתיים.

חזרתי לאיפה שישבתי עם תהילה ואיימי. היא פתחה בשיחה עם אנשים אחרים, ולא ידעתי איך להיכנס לשיחה ולהשתלב בה. התחלתי לשיר בקול כל מיני שירים של ג'יין בורדו. אף אחד לא העיר לי. מאוחר יותר, איימי ראתה שמיכל הגיעה אז הלכנו לומר לה שלום. היא מאוד שמחה לפגוש אותי ולשמוע שזה החג הראשון שלי.

חזרתי לאיפה שהייתי בהתחלה. לבינתיים גם דורון הגיעה, ודיברתי איתה ועם שירה צור ותהילה ואיימי. דיברנו על חיי בית ספר. פגשנו גם עוד נערה אוטיסטית. דיברנו גם איתה, והיא צורפה לקהילה שלנו. דיברתי גם עם כמה נערים נוספים.

לקראת השעה שמונה, פגשתי לראשונה את שירה נחמני, שאותה אני מכירה מקבוצה אחרת מאשר את שאר מי שהזכרתי עד כה. היא באה עם חבר שלה, שגם הוא אוטיסט. דיברתי קצת עם שניהם, ואז המשכתי לשוחח איתה, ושירה צור ותהילה שוחחו עם החבר שלה. דיברנו על לימודים ובגרויות.

לקראת סיום האירוע, בשעה 20:30, הלכתי אל תחנת הרכבת. לפני שהלכתי, נפרדתי מכולם לשלום. לא זכרתי את הדרך מהכניסה לפארק עד לתחנה, אז נעזרתי בגוגל מפות שיכווין אותי. הוא הוביל אותי לכניסה לתחנה שהיא כבר לא פעילה, אז הייתי צריכה לנווט לפי הזיכרון אל הכניסה שכן עובדת, שממנה באתי. לקח לי המון זמן להגיע לתחנה. כתוצאה, הייתי צריכה להמתין חצי שעה לרכבת הבאה לירושלים.

חלפה כמעט חצי שעה, והלכתי לרכבת. ברכבת, מישהו שאל אותי אם הייתי עכשיו בחג האוטיסטים. עניתי לו שכן והוא אמר שגם הוא היה. התיישבנו אחד מול השני ודיברנו קצת. הוא ירד אחרי 2 תחנות כדי להחליף רכבת, ואני המשכתי בנסיעה לירושלים. כעבור כשלושת רבעי שעה משעליתי לרכבת, הגעתי לתחנת ירושלים יצחק נבון. כשעליתי במדרגות הנעות ביציאה מהרציפים, הן לפתע הפסיקו לעבוד, אז עליתי בהן כבמדרגות רגילות. לקח עוד כמה דקות עד שיצאתי החוצה אל התחנה המרכזית.

כשיצאתי מהתחנה, ראיתי שהרכבת הקלה בדיוק הגיעה אל התחנה המרכזית. היא הייתה מלאה עד אפס מקום, אז חיכיתי לרכבת הקלה הבאה שתגיע. כעבור 10 דקות, עליתי על הרכבת הקלה לכיוון צפון ירושלים. הגעתי הביתה לקראת 12 בלילה, עייפה אך מרוצה.