אמונה בליווי תעסוקתי - פרק י' - ספישל ראש השנה

 תקציר הפרקים הקודמים: אני (אמונה) נערה אוטיסטית. התחלתי תהליך של ליווי תעסוקתי, מתוך מטרה לעבוד לפני הגיוס שלי לצה"ל. הגענו כבר לשלב העבודה. לפני כן עסקנו בשלב העובדת הסוציאלית, בשלב העמותה, בשאלונים של משרד הרווחה, אפיון משרה ובאיך ראיון עבודה צריך להיראות. כל שלבי ההכנה מתוארים בפרקים א'-ח'.

הגיע שבוע העבודה השני שלי. זה השבוע שלפני ראש השנה. באותו שבוע, שובצתי לעבוד משמרת ערב בימים שלישי - חמישי, ומשמרת בוקר ביום שישי.

כל השבוע עבדתי עם עובדות שלא הכרתי מלפני. כולן היו מאוד סבלניות ונחמדות כלפיי.

ביום שלישי היה עומס בחנות בגלל שראש השנה מעבר לפינה. הרגשתי שאני מתמודדת עם זה טוב. הפעם רק סידרתי נעליים בחנות ובמחסן והבאתי מידות ללקוחות. היו אבל שתי לקוחות לא נעימות שצעקו או העירו בצורה עוקצנית לעובדות. אחת מהן ביקשה מהקופאית משהו שאי אפשר לעשות. הקופאית אמרה לה שאי אפשר לעשות את זה, והלקוחה בתגובה ענתה לה "אין לך כוח לעשות לי את זה או שבאמת אי אפשר?". הזלזול הזה מצד הלקוחה מאוד עצבן אותי. מאוחר יותר במהלך המשמרת, אחראית המשמרת ביקשה ממני שאסדר את הספה שעליה לקוחות מודדים נעליים. הייתה לקוחה שמדדה המון זוגות נעליים, ואת כולן היא שמה בבלאגן על הספה. קרה לא פעם שכמעט לקחתי נעליים שהיא עוד לא מדדה/מדדה ורוצה לקנות לערימת הנעליים שצריך להחזיר למחסן. כל פעם היא אמרה לי שזה שלה ולא לגעת בזה. מתישהו ביקשתי ממנה בנחמדות שתיקח איתה את הנעליים שלה ולא תניח אותן על הספה וככה תיצור לי עוד בלאגן, הרי אני לא אמורה או יכולה לזכור את כל זוגות הנעליים שהיא מדדה או מודדת. היא סירבה. היא גם לא החזירה את הנעליים לקופסה, וזה עשה לי עוד בלאגן כי אני צריכה להתאים בין הנעליים לבין הקופסה. היא הייתה יכולה לפתור את זה בקלות אם היא הייתה פותחת כל פעם קופסה אחת, ומחזירה אליה את הנעליים אחרי שהיא מודדת. היא כל הזמן ניגשה לעובדת שהייתה בקופה כדי שתיתן לה זוגות נעליים. בשלב מסוים, העובדת בקופה אמרה לה להתאזר בסבלנות כי יש עוד המון לקוחות שהיא צריכה לתת להם שירות, והיא תגיע גם אליה. הלקוחה בתגובה צעקה עליה. כל כך התעצבנתי על הלקוחה שהיא מתייחסת ככה לעובדת. אני מאוד סבלנית בדרך כלל, אבל שתי הלקוחות האלו בחנו את גבולות הסבלנות שלי בצורה מאוד בולטת.

ביום רביעי גם היה הרבה עומס. הפעם הייתי בכל העמדות, אבל בעיקר סידרתי נעליים. הפעם לא היה משהו מיוחד במשמרת עצמה, אבל אחראית המשמרת הודיעה לי שאני משוחררת שעה לפני סיום המשמרת (השמרת נגמרת ב22:00 או כשאחרון הלקוחות עוזב, ואני שוחררתי ב21:00 כשעדיין היו הרבה לקוחות). כשהגעתי הביתה, שאלתי את המעסיק מה קרה. הוא הסביר לי שסיום משמרת ערב זה לא דבר קבוע שאפשר לחזות מראש, ושהוא קובע את זה באותו רגע. זה היה נראה לי קצת תמוה, אבל בגלל ששעות המשמרת לא מאוד מוגדרות מראש אני חושבת שיש לי ביסוס מוצק להאמין שאקבל תשלום גם בעבור השעה הזו.

ביום חמישי היה מעניין. הייתה לקוחה שנכנסה ויצאה מהחנות ללא הרף. בסוף, היא רכשה שמונה זוגות נעליים, וביקשה להזדכות/להחליף פריטים שקנתה בעבר. העובדת בקופה אמרה שהיא לא יודעת איך עושים את זה, ושהיא כותבת למנהל שיסביר לה. הלקוחה בתגובה אמרה "תראו את זאתי איך היא בטלפון". העובדת אמרה שהיא לא יודעת איך עושים את מה שהיא ביקשה, אז היא כותבת למנהל. הלקוחה אמרה שהמנהל פה (אחת העובדות הייתה עם תג של מנהלת). העובדת בקופה אמרה שכל העובדות שכרגע בחנות לא יודעות לעשות את מה שהיא ביקשה, ולכן היא כותבת למנהל. בסוף זה איכשהו הסתדר. העובדת בקופה אמרה ללקוחה שהיא לא תוכל להחזיר את הנעליים ללא קופסה. הלקוחה אמרה שאין לה צורך בהן. העובדת השלישית שהייתה בחנות ביקשה שתיקח איתה את הקופסאות בכל זאת ושתזרוק אותן במקום אחר ולא כאן בחנות. הלקוחה בתגובה אמרה שהעובדת בקופה אמרה לה שהיא צריכה את הקופסאות רק כדי להחזיר, ושאם היא (העובדת) רוצה לתבוע אותה (הלקוחה), היא תפגוש אותה בבית המשפט. היחס של הלקוחה לשתי העובדות האחרות מאוד עצבן אותי. מאוחר יותר, באה לחנות אמא עם שתי הבנות שלה (בנות ארבע ועשר לדעתי) ועם פעוט חסר שקט. הפעוט עשה הרבה בלאגן בחנות. מתישהו הוא גם זרק עליי טלפון. האמא ממש התעקשה שלא אסדר ואמרה שהיא תסדר. נכמר לי הלב עליה. שמתי לב שהאמא קצת מסתבכת עם למצוא נעליים לבת הקטנה, אז החלטתי לעזור לה והצעתי שאקח איתי את הילדה הקטנה לבחור נעליים מתוך נעלי הילדים. האמא מאוד שמחה והחמיאה לי. שאלתי אותה מה המידה של הילדה, ואז לקחתי אותה איתי לקיר בכניסה לחנות שעליו מוצגות נעלי הילדים. זה עזר כי חסכתי מהאמא את הצורך לתווך בין הילדה לבין המוכרת וגם כי אני כבר יודעת את החוק שלפיו בוחרים נעליים לתצוגה, ולפיכך אני כבר יכולה לדעת אם יש סיכוי שיש במחסן את המידה של הילדה. שאלתי אותה איזו נעל היא רוצה. לאחר כמה רגעי התלבטות, היא הושיטה לי נעל מהתצוגה. זאת הייתה נעל שיש סיכוי שיש ממנה במחסן במידה שלה. הלכתי לבדוק, וכך אכן היה. הילדה גם מאוד התלהבה מזה שהנעליים היו עטופות, כי זה אומר שהיא הראשונה שמודדת אותן. הפעם שוחררתי כרבע שעה לפני שנסגרה החנות. הלכתי כהרגלי אל תחנת האוטובוס שממנה אני לוקחת קו הביתה בכל סיום משמרת, מאחר וזה גם הכי מהיר וגם הכי פחות הליכה. האפליקציה הראתה לי במשך כמעט שעה שהקו מגיע עוד כמה דקות. בסוף ויתרתי ונסעתי בדרך השניה שהאפליקציה הראתה לי, שכוללת החלפה. ירדתי איפה שהייתי צריכה להחליף. המתנתי כעשרים דקות, אבל הקו שהייתי צריכה לעלות עליו לא הגיע. בשלב הזה הייתי כבר מאוד מבוהלת ולחוצה, כי שום דבר לא עבד כמו שצריך. ברחו לי בסך הכל כשבעה אוטובוסים. התקשרתי לאבא שלי, הסברתי לו את המצב ושאלתי אם הוא יוכל לבוא לאסוף אותי. כעבור עשר דקות, הוא הגיע למקום. במשך כל הנסיעה הביתה בכיתי מהלחץ. אני מאוד עצמאית בתחבורה ציבורית ואין לי בעיה עם נסיעות ארוכות, אבל יש לי בעיה שהכל משתבש באופן חוזר ונשנה. הגעתי הביתה באיזור אחת עשרה ועשרים דקות בלילה.

הגיע יום שישי. היינו שלוש עובדות בחנות. אחת מהן לא חשה בטוב, אז היא שוחררה הביתה. הפעם גם הייתי בכל העמדות. הייתה אמא שבאה עם שתי הבנות הגדולות שלה לקנות נעליים, וגם הבת הפעוטה שלה באה איתן. האמא הייתה ממוקדת יותר בבנות הגדולות. היא ביקשה מהפעוטה להישאר בחנות, אלא שזאת יצאה החוצה כמה פעמים. בכל פעם האמא קראה לה לשוב פנימה והיא שבה. באותו זמן סידרתי דברים בכניסה לחנות, והחלטתי לשים עין על הפעוטה. כשקלטתי שהיא מתחילה לזחול החוצה, התיישבתי על רצפת החנות וקראתי לה שתשוב. היא חזרה לתוך החנות. דיברתי אליה בקול רך, והזכרתי לה שאמא ביקשה ממנה לא לצאת מהחנות. היא לא הגיבה, אבל אני חושבת שזה הופנם כי היא לא יצאה מהחנות אחר כך. כשהאמא הבחינה בנו כעבור כמה דקות, היא אמרה שבטח הייתי צריכה להרים אותה מהרצפה או משהו כזה. אמרתי לה שלא, ופשוט הבחנתי שהיא זוחלת החוצה מהחנות ואמרתי לה לבוא והיא חזרה בהליכה. האמא הודתה לי מאוד. אמנם תפקידי מבחינת שירות לקוחות מסתפק בלתת להם את המוצרים שברצונם לרכוש, אבל אני אוהבת לעזור מעבר אם אני יכולה ואני גם חושבת שזה משפר את החוויה הכללית של הלקוחות בחנות.

כשהגיעו המשמרות לשבוע שלאחר מכן, השבוע של ראש השנה, ראיתי ששובצתי רק לחמישי בערב, כלומר צום גדליה. זה לא מפריע לי כי אני לא צמה. המעסיק אמר לי שזה בגלל החג, ושהוא מנסה לתת לי כמה שיותר משמרות. בגלל שמדובר בשבוע שיש בו רק משמרת אחת, החלטתי לצרף אותו לפוסט הזה.

הגיע יום חמישי, שהוא היום היחיד בו שובצתי לעבוד בשבוע השלישי שלי לעבודה. היו בו הרבה תקריות מעניינות. למשל, היה תינוק זוחל שטעם נעל עקב. כשהבחנתי בזה, התיישבתי מולו ואחזתי בצידה השני של הנעל. הוא שחרר, ניקיתי אותה מעט והחזרתי למדף. זאת הייתה נעל מהסוג הזה של הנעליים עם הציפוי המבריק, וגם לא היו לו שיניים לנגוס בנעל אז לא נגרם לה נזק. גם היה פעוט שכמעט אכל את הכדורים האלו שבאים בתוך שקית קטנה בכל קופסת נעליים. הם רעילים ממה שאני יודעת. לכן כשראיתי את זה, הושטתי את ידי לעברו וביקשתי ממנו שיתן לי את זה. הוא נתן לי את השקית. אספתי את שאר השקיות שראיתי וזרקתי אותן. היה גם זוג שבמעמד התשלום בקופה התקשה להסכים על אלו זוגות הם רוכשים מתוך מה שבחרו. שאלתי אותם כחמש פעמים מה הזוגות שהם בחרו עד שקיבלתי תשובה ברורה.

קצת אחרי סיום המשמרת, קיבלתי הודעה מאחת העובדות. היא שובצה לעבוד ביום למחרת, אבל היא לא חשה בטוב אז היא שאלה אם אוכל להחליף אותה. לא הייתה לי סיבה או רצון לסרב. אמרתי לה שאם המעסיק מסכים אז כן. היא אמרה שהוא מסכים. כמה דקות לאחר מכן, המעסיק אימת את זה מולי.

הגיע הבוקר של יום שישי, ונסעתי אל החנות. כמו תמיד, הגעתי בזמן למשמרת. הסברתי לעובדת השניה את מה שקרה, והיא אמרה שגם היא עודכנה בדבר העובדת החולה. גם הפעם הייתי בכל העמדות. גם נתתי מידות ללקוחות, גם סידרתי את החנות, גם החזרתי נעליים למחסן וגם נתתי שירות בקופה. גם הפעם היו לנו פעוטות שטותניקיים. זה קורה הרבה, שזה מרגיש כאילו אני עובדת בפעוטון שמוסווה בתור חנות נעליים. הפעם הייתה פעוטה שנכנסה למחסן. הייתה עוד פעוטה שבאה עם אמא שלה והאחיות שלה כדי לקנות עבורן נעליים. הן לקחו כמה זוגות נעליים, וישבו על הספה למדוד אותן. הפעוטה לקחה קופסאות נעליים, ושמה אותן בראש ערימת הנעליים שצריך להחזיר למחסן, שנמצאת מאחורי הקופה. היא חזרה על זה כמה פעמים, עם זוגות שונים. כל פעם החזרתי לאמא את הזוג, כדי לוודא שהיא אכן לא רוצה אותו. בשלב מסוים הן היו הלקוחות היחידות (או הכמעט יחידות) בחנות, אז גם העובדת השניה וגם אני סידרנו את ספת הנעליים כשהן ישבו עליה. כדי למנוע מהפעוטה להחזיר זוגות שהן רוצות לרכוש, ביקשתי מהן שיתנו לי את מה שהן רוצות לקנות. העובדת השניה לקחה את יתר הזוגות לערימת ההחזרות (היו שם עוד כמה זוגות מלקוחות קודמים שמדדו ולא היו מרוצים).

לפני המשמרת בשישי, המעסיק שלח את שעות העבודה לשבוע שלאחר מכן. שובצתי לעבוד רק בערב יום כיפור. קצת מבאס שקיבלתי רק משמרת אחת (ובגלל שזה ערב חג היא גם קצרה יותר באופן משמעותי), אבל אני יודעת שזה בגלל חגי תשרי, כי הם גורמים הרבה שיבושים בימי הפעילות של החנות. אני מאמינה שאחרי חגי תשרי אקבל יותר משמרות. אני מקווה גם שאגיע למצב של חמש משמרות בשבוע, כדי שזה ייצר לי סוג של שגרה, קצת כמו בית ספר. כמה דקות אחרי, המעסיק שלח לי הודעה ושאל אותי האם ארצה לעבוד במוצאי השבת שאחרי יום כיפור. אמרתי לו שכן, אבל זה יכול להיות טיפה בעייתי כי אני נסמכת על תחבורה ציבורית. הוא ביקש ממני שאברר את השעות. ביררתי ושלחתי לו מתי אוכל להגיע לחנות במוצאי שבת. מקווה שאקבל את המשמרת הזו, למרות שבגלל השעות הסיכויים לא גבוהים. זה בסופו של דבר עוד כסף בשבילי, ובאופן כללי אני נהנית מהעבודה בחנות. הצוות מאוד נחמד אליי, הרוב המוחלט של הלקוחות מאוד סבלניים, יש תינוקות חמודים ויש הרבה נעלי ילדים שנראות חמודות כי הן מאוד קטנות ונכנסות בכף היד שלי. בין נעלי הילדים, יש לא מעט נעליים חגיגיות לילדות (או בשמן הבלתי רשמי, נעלי שבתי). לפעמים, כשאני רואה את הילדות הקטנות בחנות מודדות אותן ומתלהבות מהן או כשאני סתם מסתכלת עליהן בעודי עובדת, אני נזכרת איך אני בתור ילדה קטנה מאוד התלהבתי מהן, ואיך הייתי משוויצה בהן בציבור כשהן לרגליי. לא משנה אם אלו היו נעלי סירה רגילות עם פפיון, או שהיו אלו נעלי בובה עם דברים נוצצים מודבקים עליהן או עם ציפוי מבריק. זאת מעין נוסטלגיה שכיף לחוש. אני גם מרגישה שאני משתפרת בעבודה (למשל אני יכולה לאתר נעליים במחסן מהר יותר, וכתוצאה אני יכולה לקחת כמה זוגות נעליים ולהחזיר אותם למקומם מהר יותר כי אני יכולה לטוות לי מסלול), וגם המעסיק ושאר הצוות רואים את זה וזה משמח אותי.

הודעה חשובה לסיום: התדירות של פוסטים על העבודה והליווי התעסוקתי תרד לפעם בשבועיים לכמה חודשים הקרובים. במקביל, אתחיל להעלות פוסטים על תהליך הגיוס שלי לצבא, כלומר שבוע אחד פוסט על העבודה, שבוע אחר כך פוסט על תהליך הגיוס. שניהם יועלו בימי ראשון, כמו שעשיתי עד כה. המידע שיש על תוכנית "תתקדמו", שדרכה אני מתגייסת לצבא, הוא מאוד לא עדכני ואני חושבת שחשוב שאשתף במידע עדכני ושזה יכול לעזור לאוטיסטים אחרים שמתלבטים לגבי גיוס דרכם. בחרתי לעשות את זה ככה כי אני יודעת שאם אפרסם אותם בימים שונים בשבוע, זה יבלבל אותי (גם אם אעלה משניהם כל שבוע). זה גם נותן לי זמן לכתוב אותם. בשלב הראשון בסדרת הפוסטים על הגיוס, נתעסק במה זה תוכנית תתקדמו, ואיך הגעתי לשם. כל פוסט יוקדש לשלב אחר, כמו הפוסטים של הליווי.